אמור אל אהרן נטה ידך. לפי שאמר למעלה בזרוע נטויה לכך ברוב המכות אמר נטה ידך. כתב ר' אברהם אמר לו נטה ידך על ד' רוחות השמים ויעלו הצפרדעים מהנהרות והיאורות והאגמים ולא מכל מקוה המים:
ויעשו כן החרטומים. שהוציאו צפרדעים ממים מעטים ולא יכלו להסירם על כן קרא פרעה למשה ולאהרן כי ראה שהחרטומים הוסיפו במכה ולא יכלו להסירה:
למתי אעתיר לך. פירש"י שאתפלל מיד שיסורו לזמן שתקבע. וכתב הרמב"ן על דרך הפשט בשעת תפלתו היו סרות כדכתיב ויצעק אל ה' ויעש ה' כדבר משה ולא אמר ויעש ממחרת ואין למ"ד ראי' לפירש"י אלא התפלה ועצרת המכה היו בזמן אחד כי רבים ככה. ואמר: להכרית הצפרדעים. פי' שימותו כמו ונכרתה הנפש ההוא כדי שיבאש הארץ ואל ימצאו הנחה ופרעה הי' סבו' שמא היום או מחר ישרצו אחרי' או ישארו ביאור ועל כן אמר משה להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאור תשארנה אע"פ שישארו ביאור אל תירא לא ישובו עוד וכן אמר וסרו הצפרדעים שיסורו ולא תיר' שיחזרו והכל להודיעו שהיא מכה מאת ה' בעבור ישראל:
ויאמר למחר. מקשים למה לא אמר מיד ומתרצים כי פרעה חשב אולי היתה המכה במערכת הכוכבים והגיע זמנה לסור מזה וזה הי' יודע משה והי' סבור שמסתמא יבקש פרעה מיד ועל כן האריך ואמר למחר. וכתב הרמב"ן בעבור שאמר משה למתי אעתיר לך חשב פרעה שיבקש זמן גדול ועל כן נתן לו זמן קצר ואמר למחר והשיבו משה כדבריך. וי"מ למחר פי' ולואי שיהי' למחר כי ירא אני שלא תוכל להוציאם. וי"מ דלמתי קאי אואשלחה את העם דלעיל מיני' שאמר פרעה ואשלחה את העם ואמר לו משה למתי תשלח ואני מיד אעתיר לך אבל אתה מתי תשלח ויאמר למחר ואתה התפלל מיד והטעם מורה קצת על זה שיש פסיק בין מתי ובין אעתיר:
ויצעק משה. לפי שאמר התפאר עלי ותלה הגדולה בו הוצרך להתאמץ בתפלה: על דבר הצפרדעים. רמז למה שאמרו רבותינו שהיו מקרקרים בגופן:
וימותו הצפרדעים. והא דכתיב לעיל וסרו הצפרדעים פי' וסרו מכת הצפרדעים אבל מתו ונשארו הנבלות: מן הבתים ומן החצרות ומן השדות. ולא מן התנורים שאותם לא מתו על שמסרו עצמם על קידוש השם ולא מן היאור שלא להכרית המין:
ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה. ולא התרה בו תחלה כמו בראשונות וכן לא התרו בו בשחין ובחשך לפי שהן שלישיות וזהו שאמרו מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה. והרמב"ן כתב שלא התרה בו אלא באותם שיש בהם מית' לאד' כמו דם שימותו בצמא וצפרדע שהיו משחיתי' בהם כדכתיב צפרדע ותשחיתם וכן הערוב שהיה הורג בהם ודבר הי' ראוי למות בה אלא משום דכתיב ואולם בעבור זאת העמדתיך וברד וארבה שימותו ברעב אבל כנים ושחין וחושך לא הי' בהן אלא היזק לגוף לא התרה בהן וכתב במקצתן השכם בבוקר לפי הפשט הוא עת צאת המלכים להשתעשע ויצאו עמו רבים מעבדיו וציוה הב"ה שילך שם לעיני הכל ואמר בדם שהיא הראשונה ונצבת לקראתו פי' שיתיצב כנגדו ביד רמה ולא יפחד ממנו וכן בערוב כתיב השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה (ובברד השכם בבקר והתיצב לפני פרעה. כצ"ל) והוא ג"כ בצאתו המימה כי הערוב והברד אשר בהם מיתה והעונש לבני האדם רצה הב"ה שיהי' לעיני כל העם כי בצאת המלך המימה יצאו מרבית העם עמו ויתרה בו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה ואם לא יעשו כן יהיו חייבים ליענש אבל בשאר המכות די בהם בהתראת המלך וע"כ אמר בהם בא אל פרעה שיבא אל היכלו ועוד מפני שבאלו הג' התחיל ההתראות רצה שיתר' בו בפני כל ומכאן ואילך די שיתרה בו בפני עצמו ולא אמר בכנים ובשחין שיבא אל היכלו בעבור שהוצרך (אהרן להכות העפר ומשה. כצ"ל) משה לזרוק את פיח הכבשן השמימה ואיפשר שעש' שתים אלה בפני פרעה בהיותו בחצר המלך או כיוצא בו. וסימנם דצ"ך. עד"ש. באח"ב. ובמדרש יש שהיו חקוקים על המטה בזה הסדר כי (ערוב היה בהתראה ובהשכמה דבר. כצ"ל) הי' בהתראה ולא בהשכמה שחין לא זה ולא זה ברד בהתראה ובהשכמה ארבה בהתראה ולא בהשכמה חשך לא זה ולא זה ודם צפרדע וכנים על ידי אהרן לבדו שלא היה ראוי לעפר ולטיט ללקות על ידי משה לפי שהגינו עליו. ור' אברהם כתב ג' הראשונים שהיו בשפלים כמו העפר והמים היה על ידי אהרן והמכות שהיו בעליונים היו על ידי משה כמו שמעלתו גדולה ממעלת אהרן והה מכת הברד והארבה שבאים ברוח וכן החשך שהוא באויר. וג' על ידי הב"ה והם ערוב ודבר ומכת בכורות. ואחת בלא מטה על ידי משה ואהרן היה לו בה קצת שיתוף והיא מכת שחין. וג' של אהרן שהם דם צפרדעים כנים. וכן ג' שעל ידי משה שהם ברד וארבה וחושך נעשו על ידי המטה והאחרים נעשו בלא מטה. כתב רב סעדי' גאון כי המכות היו מד' יסודות ג' משרש העפר והם שחין שבא מפיח הכבשן וכנים וערוב. וג' משרש המים והם דם צפרדע וברד. וג' מהאויר והם דבר כמו שכתוב מדבר באופל יהלוך וארבה שהרוח נשאו שנאמר הבקר הי' ורוח הקדים נשא את הארבה וחשך כי האויר חשך ואחת משרש האש והוא מכת בכורות ובה שלחם כי פרידת הנשמה מהגוף מחום תולדות האש שמבריח הנשמה. ואותם שנענשו על ידי המטה כתיב בהם שינוי בין זו לזו ובין צואה לעשי' בדם שנאמר בצואה קח את מטך ונטה את ידך ובעשיי' נאמר וירם במטה ולא הזכיר נטיית יד. ובצפרדע נטה את ידך במטה ובעשי' ויט אהרן את ידו ולא הוכיר במטהו. ובכנים נטה את מטך ובעשיי' ויט את ידו במטהו הוסיף נטיית יד. ובברד נטה את ידך ובעשיי' ויט משה את מטהו. וכן בארבה נטה את ידך ובעשי' ויט משה את מטהו. ובחשך נטה את ידך וכן בעשיי' ויט משה את ידו. וי"מ דבכלם הי' נטיית יד במט' כמו שמפורש בדם שהיא הראשונה ובאחרים לא חשש לפרש פעמים הזכיר נטיית המטה ופעמים הזכיר נטיית היד בין בצואה בין בעשיי' אבל לעולם נצטוו בכלם בנטיית יד ובמטה וכן עשו:
ויעשו כן. אע"פ שלא עשה המעשה אלא אהרן אמר ויעשו על האמירה שאמר לאהרן שיכה במטה והוא הכה:
ויעשו כן חרטומי מצרים. פי' שהכו בעפר ואמרו השבעות השדים להוציא הכנים. אי נמי ויעשו כן לאו אהכאה קאי שהכו עפר הארץ אלא שעשו דברי' הידועי' להם להוציא הכנים כאשר עשו בשאר פעמים שיוכלו להוציאם ולא יכולו להוציא בזה הפעם שלא הצליחו במעשיהם. וי"מ שלא רצו להרבות הכנים כי אמרו מה תועלת יש שנרבה במכות כאשר עשינו בדם ובצפרדעים אלא ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים פי' כמו שאהרן הביא כנים כן עשו הם בלהטיהם להוציאם כי אמרו בזה נראה אם הוא על ידי כשפים נוכל להסירו ולא יכולו להסירו ובזה ידעו כי הוא אצבע אלהים: ולא יכולו. כמו שאמרו רבותינו אין השד שולט על ברי' פחוחה מכשעורה. וי"מ לפי שהכנים היו בעובי על הארץ כמו שיש במדרש והמכשפים כיון שלא עמדו על הארץ אלא באויר לא הי' להם כח בכשפים שלהם: ותהי הכנם באדם ובבהמה. לומר שהיתה גם בחרטומים:
ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. כתב ר' אברהם בשביל שעשו כמעשה אהרן בתנין ודם וצפרדע ולא יכלו עתה לעשות אמרו לפרע' שלא באה המכה על ידי אהרן בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכובבים כי פרעה לא כיחש הבורא רק השם שהזכיר לו משה והביא ראי' שלא אמרו אצבע ה' אלהים שהוא אלקי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה' ועוד הביא ראיי' כי משה לפרעה דבר מכת היאור ולא הזכיר לו תחלה מכת הכנים. וכתב הרמב"ן כי אין דבריו נכונים כי המקרה אינו נקרא אצבע אלהים רק המכה אשר באה מאתו בעונש היא נקראת יד ואצבע כדכתיב לא ידו נגעה בנו וירא ישראל את היד הגדולה ומה שלא אמרו ה' כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה בעבור שהוא מזכירנו להם ומה שאמר שלא הודיעו מכת הכנים ודאי לפני פרעה הכה אהרן לעפר הארץ כאשר זרק משה פיח הכבשן לפניו אלא שלא התרה בו תחלה אבל הענין כפשטי' בעבור שהזכירו החרטומים שהיתה מכה מאת השם הודו במעשה אהרן ועל כן לא קראו להם מכאן ואילך כי לא עמדו אחרי כן החרטומים לפני משה במכת הערוב ולא בשאר המכות אע"פ שהתרה בהם תחלה וכדי למעט הענין אמרו אצבע אלהיה ולא אמרו יד ה'. ומה שכתוב במכת שחין ולא יכלו לעמוד לפני משה לא שבאו לעמוד לפניו לעשות שחין אלא בשביל שאמר ויחזק ה' את לב פרעה הזכיר תחלה שלא היה אדם יכול לעמוד לפניו שיחזק לבו ולכך נרפה לבו אלא שה' חזקו:
וגם האדמה אשר הם עליה. לרבות המקומות שאין שם בתים:
והפליתי ביום ההוא. ודאי כל המכות לא היו נוגעות לישראל אלא בשביל שהערוב הי' משלחת חיות רעות והי' מן הראוי שיתפשטו בכל הארץ אמר והפליתי וכן בדבר אמר כן לפי שדרך להתפשט בכל המקום ואמר והפליתי את ארץ גושן כולה כי רובה של ישראל הדרים בה: כי אני ה' בקרב הארץ. כתב ר' אברהם דרך מנהג המלכים לעמוד באמצע מלכותם להיותן קרוב אל הקצוות כאשר ברא השם לב האדם שהיא מלך על כל הגוף באמצע הגוף:
ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שאף בכל ארץ מצרים אם ימצאו החיות איש עברי לא יזיקוהו כאשר יזיקו המצריים:
כי תועבת מצרים. י"מ כי משה כתב כן לגנות ע"ז אבל הוא אמר לפרעה אלהי מצרים ואמר כן על צורת טלה שהיו עובדים לו:
העתירו בעדי. כתב ר' אברהם כי מלת העתירו בעדי היתה ראוי' להקדים כי אמר העתירו בעדי ותסור המכה ואז אשלח אתכם לזבוח במדבר רק על תנאי שלא תרחיקו ללכת יותר מדרך ג' ימים:
וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. לפי שבמכת הצפרדעים שאל פרעה מחר לפיכך אמר משה גם בזה יתפלל שיסור מחר ולא מתו כאשר מתו הצפרדעים כמו שאמרו חז"ל שלא יהנו מעורן. ולפי הפשט השרצים ששרץ היאור רבוי הצפרדעים כדי להכותם בהם וכשנסתלקה המכה הוצרך להמיתם אבל הערוב שלא ברא חדשה אלא שנשתלחו ממקומם כשסרה לא המיתם אלא השיבם למקומם:
